הרב ישראל מאיר לאו
נולד ב-כ"ב סיון תרצ"ז, ה- 1 ביוני 1937
בעיר פיוטרקוב-טריבונלסקי שבפולין
לידה
הרב לאו הוא בן הזקונים של הרבנית חיה (לבית פרנקל-תאומים) והרב משה חיים לאו, נצר לשושלת רבנים.
אחיו הגדולים הם:
יהושע (שיקו) לאו-הגר ז"ל, אשר ברח לישראל מהונגריה באפריל 1944 אחרי פלישת הנאצים להונגריה.
נפתלי לאו-לביא (טולק) ז"ל, שהשגיח עליו בשואה, ושימש לו כאב ומורה דרך לאחר מכן.
ושמואל יצחק (מילק) הי"ד שנספה בשואה, והוא בן 13 שנים בלבד.
מלחמה
את שנות המלחמה הראשונות עבר בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי, הגטו הראשון בפולין הכבושה.
באוקטובר 1942 גורשו אביו ואחיו יחד עם רוב יהודי העיר למחנה ההשמדה טרבלינקה (שם נספו בי"א בחשוון ה'תש"ג) אולם הוא הצליח לחמוק עם אמו מהגירוש וכך ניצלו חייו.
בנובמבר 1944, במהלך אקציה, הצליחה אמו להצמיד אותו לאחיו הגדול נפתלי, שהיה מיועד להישלח למחנה עבודה, אולם היא עצמה לא ניצלה.
יחד עם נפתלי נשלח למחנה עבודה בעיר צ'נסטוחובה, משם הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד. במחנה זה סייע לו חייל רוסי בשם פיודור מיכאיליצ'נקו ושמר על חייו.
כאשר שוחרר המחנה על ידי חיילי ארצות הברית נודע ישראל לאו (בכינויו "לולק"), כאסיר הצעיר ביותר ששוחרר מהמחנה, בגיל 8. כמה חודשים לאחר מכן עלו השניים עם "ילדי בוכנוואלד" לארץ ישראל באנייה מטרואה והובלו למחנה המעצר בעתלית. בין משחררי המחנה היה אביו של קארים עבדול ג'אבאר והרב לאו שמר על קשרי ידידות גם עם בנו.
ההגעה לארץ ישראל
לאחר שעזב את מחנה עתלית הוא עבר לגור בקריית מוצקין, שם אומץ על ידי משפחתה של אחות אביו, אשת הרב מרדכי פוגלמן, רבה הראשון של קריית מוצקין.
בבית הספר הממלכתי-דתי אהרון הרוא"ה, שבקריית שמואל הסמוכה, השלים לאו את הלימודים שהחסיר בשנות המלחמה. ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבות קול תורה, כנסת חזקיהו ופוניבז'.
מאז היותו כבן 15 היה לבן-בית בביתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, ו"האחראי על קיום המניין" בביתו של הרב הרצוג.
בשנת 1956 היה פעיל ב"חבר הפעילים של המחנה התורתי" שביקש לחזק את שמירת המצוות בקרב העולים החדשים והתריע נגד כפייה חילונית.
נישואין
בגיל 22 נשא לאישה את חיוטה (חיה איטא), בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, לימים רבה הראשי של תל אביב.
עם נישואיו עזב את קריית מוצקין ועבר לתל אביב ליד משפחתה של רעייתו. הוא שימש כמורה לתנ"ך בתיכון ברנר פתח תקווה ואחר כך בתיכון צייטלין בתל אביב.
משפחה
לרב לאו נולדו 8 ילדים:
בנו, הרב משה חיים לאו - רב בנתניה וחבר מועצת העיתונות.
בתו, מרים נישאה לרב אליעזר סורוצקין, מנכ"ל מערכת החינוך העצמאי.
בתו, תהילה נחמה נשואה לרב בנימין קאהן, מראשי ישיבת חיי משה בירושלים, שבנשיאות הרב לאו.
בנו, הרב דוד לאו - הרב הראשי לישראל, ורב העיר מודיעין ושוהם לשעבר.
בתו, רחל נשואה לרב יחזקאל שיינפלד, רב בית כנסת ברמת אביב.
בתו, שירה נשואה לרב אריאל שוייצר, דיין בבית הדין האזורי באשדוד.
בתו, רבקה נשואה לרב משה קירשטיין, ראש ישיבת נתיבות יצחק בתל אביב.
בנו, הרב צבי יהודה לאו - מראשי ישיבת "נתיבות יצחק" בתל אביב ורב קהילת קהל חסידים בפתח תקווה.
הרבנות
הרב לאו החל את הרבנות כרב בית הכנסת "אור תורה" (שבדרום תל אביב), שם מונה לממלא מקום הרב אהרון פרנקל, אבי חמיו, שחלה ולא יכול היה להמשיך לתפקד כרב בית הכנסת.
בשנת ה'תשכ"ה (1965) נתמנה לרב בית הכנסת "תפארת צבי" בתל אביב-יפו.
בשנת ה'תשל"א (1971) מונה לרב שכונות צפון תל אביב.
לראשונה נתמנה כרב עיר בשנת תשל"ט (1978), אז נבחר לכהן כרב הראשי של נתניה.
בשנת 1983 נבחר לכהן כחבר מועצת הרבנות הראשית.
בשנת תשמ"ח (1988) נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי של תל אביב-יפו במקום חותנו שהלך לעולמו. הוא כיהן בתפקיד יחד עם הרב הספרדי של העיר, הרב חיים דוד הלוי, עד לבחירתו למשרת הרב הראשי האשכנזי לישראל בשנת 1993.
בשנת תשנ"ג (1993) נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי לישראל, וכיהן בתפקיד עשר שנים (משך הכהונה הקבוע בחוק), עד שנת תשס"ג (2003). בשנת תשס"ה (2005) נבחר בשנית לכהן כרב הראשי לתל אביב-יפו, תפקיד שממנו פרש במאי 2017, כאשר הגיע לגיל 80.
במקביל לפעילותו הרבנית הגיש תוכנית טלוויזיה בשם "שלום לבוא שבת" בערוץ הראשון, תוכנית ששודרה בימי שישי (לפני כניסת השבת), ועסקה בפרשת השבוע.
בנובמבר 2008 אישרה הממשלה את מינויו לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם.
"הרב לאו"
הרב לאו משרה על סביבותיו מאישיותו ומהתנהגותו המתאפיינות בפתיחות, בסובלנות ובמתינות. קולו השקול והסמכותי נשמע בתחומים שונים, והוא נקרא לא אחת לפשר בסוגיות של דת ומדינה.
כניצול שואה, עוסק הרב לאו בתדירות גבוהה בעניינים הקשורים בזכרה ובהנצחתה, משתתף מידי שנה בשנה במצעד החיים השנתי בפולין, שהחל בשנת 1988.
הרב פועל רבות להשגת הבנות בין-דתיות באמצעות קיום מפגשים בין בני דתות שונות והשתתפות בכינוסים שלהם. כחלק מתפקידו כרב הראשי לישראל פעל לקיום קשר בין ראשי היהדות לבין ראשי הכנסייה הקתולית. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והיה לרב הראשי הראשון שנפגש עם אפיפיור. גם לאחר סיום תפקידו כרב ראשי המשיך בפעילות הקשר בין הדתות.
הרב לאו חורג מהמסגרות הרגילות של הרבנות ומתייצב לפעילות בתחומים מגוונים של עשייה חברתית. הוא חבר פעיל במועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים, מכהן בנשיאות המועצה הציבורית לארץ ישראל יפה וחבר פעיל במועצה הלאומית למען יהודי ברית המועצות. כמו כן הוא השתתף בוועידת הלסינקי שעסקה בין היתר בהיבטים הדתיים והמוסריים של ניסויים רפואיים, בהם גם הפריות חוץ-גופיות.
בצד כל אלה תורם הרב לאו גם כמחנך וככותב. ספרו הראשון, יהדות הלכה למעשה, אפשר הצצה לעולמה של היהדות בזכות הסבריו המדויקים בלשון ימינו. הספר תורגם לשפות רבות. ספרו האוטוביוגרפי "אל תשלח ידך אל הנער" אשר פורסם בשנת 2005, זכה לתפוצה אדירה, כמו גם לתרגום שלל שפות. כמו כן פרסם הרב שלושה כרכים מרשימים של יחל ישראל שבהם פסקי הלכה, מחקרים תורניים ושאלות ותשובות בנושאי הלכה ורפואה. הרב פרסם גם הגדה של פסח עם הסברים וסיפורים לקהל הרחב ולאחרונה פרסם גם שישה כרכים על פרקי אבות.
הרב לאו מוכר כמרצה מחונן, והוא מייצג את מדינת ישראל ברחבי העולם.
תפקידים ציבוריים
חבר במועצת הרבנות הראשית (עד שנת תשע"ז)
חבר ב"מועצה הלאומית למען יהודי ברית-המועצות"
חבר בוועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני אדם (ועדת הלסינקי)
חבר הנהלת המועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים
חבר מועצת יד ושם, והחל מיוני 2008 יו"ר המועצה
נשיא הישיבה הכלל חסידית "חיי משה", הנושאת את שם אביו הרב משה חיים לאו
נשיא ישיבת "נתיבות יצחק" בתל אביב הנושאת את שם חמיו הרב יצחק ידידיה פרנקל
נשיא "גנזך קידוש השם
אותות ופרסים
פרס ישראל על מפעל חיים תשס"ה (2005)
פרס הרב קוק לספרות תורנית תשנ"ד (1994)
אות לגיון הכבוד על ידי ניקולא סרקוזי לקבוצה של שמונה ניצולי שואה ובהם הרב לאו (אפריל 2011)
תואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת בר-אילן (2005)
פרס כץ
עיטור נשיא מדינת ישראל (2014)
דוקטור של כבוד מהמכון הטכנולוגי HIT יוני 2017
פרס שומר ציון (2018)